יום שני, 20 בינואר 2014

הקשר שבין שמחה חרדה והדרכה נבונה – פוסט אישי על העצמה בתהליכי חיפוש עבודה

הפוסט נכתב על ידי נועה ויסבורד:

כל כך הרבה כתבו על הפחד ועל כך שהוא מנהל אותנו, משתק  ומעכב את צמיחתנו.
כמעט כל יום אני נפגשת עם הפחדים שלי,של ילדיי  ושל הסובבים אותי.
כמה חלומות מתעכבים? כמה אנשים פחות מאושרים? כמה היינו רוצים להיות יותר משוחררים ופחות כבולים לפחד?
ואיזו הרגשה נהדרת זו לדעת שהתגברנו על הפחד והצלחנו?
וכמה עשויה להחליש הידיעה כי הפחד עוד כאן חי ונושם בקרבנו ?
במסגרת תפקידי ועכשיו יותר מתמיד  יוצא לי להיפגש עם כל כך הרבה מועמדים  שמתמודדים עם הפחד בחיפוש עבודה.

"מה יהיה"???
זו שאלת השאלות ובעיקר מאלה שפוטרו ....
"יהיה מצוין אני אומרת. זו הזדמנות מבורכת לעצור שנייה ולהתחיל לחשוב. הרי לא היית ממש מרוצה לא מהתפקיד ולא מהחברה, נכון??"
"אבל השוק במצב לא טוב ובכלל שמעתי שלבני 40+ ממש קשה למצוא עבודה.יש לך משרה להציע לי?"

תחשבו שהייתם מקבלים עשרות שיחות טלפון כאלה כל יום, מה הייתם מרגישים?
אני אישית לוקחת ללב את כל המצוקות והפחדים של כולם ומיד שואלת את עצמי איך אוכל לעזור לכולם???
הלוואי ויכולתי להושיט את ידי לכל מועמד ולכל משפחה שעומדת מאחוריו ולמצוא להם עבודה.  אך חלק גדול מההתמודדות אינה רק מציאת העבודה אלא הפחדים שמקשים את הדרך ולעיתים אף מעוותים את יכולת ההחלטה והבחירה שלנו.

כשהבנתי שאני כחברת השמה לא אמונה על חלק זה של התהליך התחלתי לחפש אחר  מומחים אחרים  שזה המקצוע שלהם- לחזק , לתמוך ובעיקר ליצור בהירות נוכח המציאות מחד והפחדים מאידך.
וכמו בכל דבר שאני מגלה אחרי  הרבה זמן של חיפוש, הפתרון היה ממש מולי !

לעיתים,נראה לנו שאם הצלחנו להשיג לבד פוזיציה מאוד בכירה,השגנו תואר מאוד משמעותי,הרי  שהכל תלוי ברצון וביכולות שלנו.
אך מה אם לא תמיד אנחנו יכולים לעזור לעצמנו? האם ניתן להשתמש באמצעים חיצוניים לנו כדי להצליח ואם כן אילו !?

אני הבנתי שלא תמיד אני יכולה להתמודד עם הפחד וכשלא מצליח לי אבחר להיעזר במי שהכי יכול לעזור לי באותו רגע.

זה התחיל ביום שבו הפכתי משכירה לעצמאית.היה מאוד מפחיד הרגע הזה. מצד אחד ידעתי שאני בכוון הנכון אך מצד שני ליוו אותי חששות רבים. בחירה נכונה של יועץ ארגוני שעזר לי בכתיבת תוכנית עסקית, טשטשה את הפחד וחידדה את המטרות ואת היעדים.
גם בתחומים אחרים לגמרי זה יכול להצליח:

ספורטאית מעולם לא הייתי.לא אהבתי ספורט ורק אכזבתי את הורי כשניסו כל פעם לבחור לי חוג אחר.
לאחרונה, גיליתי שהריצה עושה לי טוב. גורמת לי לשחרור ולחשיבה יצירתית.
 רציתי לרוץ חצי מרתון.ניסיתי לבד ונתקעתי חצי שנה על מרחק של 10 ק"מ.
גם פה כשלא הצלחתי  הבנתי שרק מדריך ריצה מנוסה יוכל להביא אותי ליעד.
לפני כחודש הגשמתי חלום כשרצתי את מרוץ עמק המעיינות.




כשהבנתי את הכוח בהדרכה, אמונה במדריך ובעצמי הוקל לי מאוד.ביחד יותר קל להשיג מטרות, חלומות ושאיפות ומאחר ומתמכרים לתחושת ה"הצלחתי" עשיתי את זה" רוצים עוד ועוד.
לפתח את החברה, להביא נישות של השמה חדשות, להרחיב את הקהילה ועוד ועוד.
ולסיכום - הסוד  טמון בהדרכה נכונה,הכוונה מקצועית,קואצינג (מילה שאני לא אוהבת במיוחד) או כל אמצעי אחרי שיעזור לנו להתכוונן ולהשיג את הצמיחה הנוספת.

אז אם היית יודע שיועץ לניהול קריירה יוכל לסייע לך במציאת עבודה, ואחרי שהיית מתקבל אם היית יכול לקבל הדרכה והכוונה בכניסה לתפקיד חדש ומאתגר ממנהל שעשה תפקיד דומה?  היית לוקח?

מתוך הכאב של המועמדים, מתוך הפחד של כל אחד ואחד לקחנו על עצמנו לחפש את אותם קאוצ'רים שייתנו לך את היד יגדירו איתך את היעד ויחד תגיעו לשם.
הבלוג הזה נכתב בחופשת סקי ראשונה שבה החלטתי להיפטר מעוד פחד של שנים וללמוד סקי.
שוב.. עם המדריך המקסים שלי גיליתי שגם בגיל 43 אפשר ללמוד סקי.








יום חמישי, 9 בינואר 2014

הטובה, הרכיכתית והנסוגה - איך אתם לוחצים יד?

אני לא יודעת אם אתם יודעים אבל אני אוהבת פוסטים קצרים,
קצרים ומשמעותיים...
לא שהארוכים לא משמעותיים אבל יש דברים שקורים ברגע והם משמעותיים ואינם משתמעים לשני פנים.
למשל מה ? .... למשל לחיצת יד !!, מהירה, משמעותית ומספקת. (או שלא)
האם הבחנתם שיש סוגי לחיצות יד שונות ושכל אחת ממש מלמדת משהו על זה שלוחץ לך את היד (וגם כמובן עליך) ?

בדרך כלל כשאני מסיימת פגישה או ראיון אני לוחצת יד למרואיין,
·        יש את הלחיצה הטובה – לחיצת יד עם נוכחות - לא יותר מידי חזקה ולא רכרוכית. לחיצת יד חיה !
·        יש את  לחיצת הג'לי – אתה לוחץ ובצד השני יש מן רכיכה כזו, לא ברורה ולא מגובשת.
·        יש את הלחיצה הנסוגה – מישהו לוחץ לך יד אבל רק עם האצבעות, אתה לא מרגיש את כל כף היד בתוך ידך, כאילו הוא לוחץ אבל לא רוצה מגע,
·        יש את הלחיצה האגרסיבית – פשוט כואב...
·        ועוד ועוד ...אתם  בטח מכירים סוגים נוספים....

מה שאולי לא ידעתם שאחרי פגישה טובה, לחיצת יד חלשה, נסוגה, אגרסיבית או אחרת משונה עשויה לגרום למה שנקרא בעולם הדייטים  Turnoff,
שכן מגע אומר הרבה יותר ממילים ובזמן יותר קצר.

אני מקפידה ואומרת למועמדים שלי ולכם – הקפידו על לחיצת יד איכותית ומעולה, שימו לב שלא תהיה כלאחר יד , רכיכתית או נסוגה. גם דרך לחיצת היד שלכם במודע או שלא לומדים מי אתם !
גם בלחיצת היד תביאו את המיטב שלכם !
דרך צלחה
תחיה







יום רביעי, 1 בינואר 2014

דברים שרואים מכאן לא רואים משם – סיפור על הזדמנות שלא פוספסה !


הטלפון צלצל... "קוראים לי לילך ואני מחברת ביג-ג'וב", [שמות בדויים], יש לי תפקיד מעניין להציע לך... אני חושבת רגע ולנגד עיני חולפות מיד התמונות משיחה שנערכה ביני לבין הבוס אתמול. מאד מרוצים ממני, הוא אמר, רואים אותי בעתיד כמנהלת מובילה בחברה– הרבה מחמאות ושום דבר קונקרטי. ובכל זאת זה נוח לשבת בכלוב הלא מוזהב שלי אבל המאד מתאים למידותיי – כולם כבר מכירים אותי ואני מכירה את כולם, הלחץ שהיה בשנה הראשונה לתפקידי כר"צ פיתוח כבר ירד, רוב הנושאים נכנסו למסלול מסודר. נכון, יש "פיקים" ולילות לבנים אבל הם מבוקרים במובן שאני מספיק מכירה את הארגון ואת האנשים ויודעת למפות היטב את הדחוף יותר והדחוף פחות. וחוץ מזה רק בחודש שעבר סידרו לי מקום חניה בחניה המקורה של היותר שווים בארגון וגם השכר בסדר, לא ממש מה שאני רוצה, אבל בסדר. ובכלל למי יש כוח עכשיו להתחיל במקום עבודה חדש?? מה השתגעתי?

"את שם?" היא שואלת, "כן אני פה..." אני עונה ותוך כדי חושבת איך לנפנף אותה בלי לגרום לעצמי נזק עתידי ניכר... "אני רוצה לספר לך על המשרה" היא אומרת, נו טוב, אני חושבת לעצמי, אם אהיה נחמדה לפחות כמה דקות אולי זה ירכך את מכת הנפנוף המתוכננת. היא מספרת על התפקיד, חברת סטארט-אפ מצליחה, שההון באמתחתה, מפתחת מוצרים בחזית הטכנולוגיה, צוותים קטנים אינטימיים, "מנהל הפיתוח ממש נחמד" היא אומרת "לא מהמנהלים החנונים הקלאסיים", והם גם מציעים שכר גבוה ואופציות ואפילו רכב, מה שלא נהוג בחברות כאלה היא מדגישה בנימת קול חצי מתחנחנת חצי מבקשת. "תראי, אני אומרת לה, אני ממש מודה לך, באמת שפנית אלי ואני מאד מעריכה את זה. אמנם, אני לא נמצאת במקום הכי טוב שאני יכולה להימצא בו, אבל אני בעיצומו של פרויקט ממש גדול ובתחלס ממש טוב לי, אז... אני חושבת שאוותר"... אני פולטת אנחת רווחה ומקווה שנחליף כמה מילים ידידותיות ואוכל לחזור לעיסוקיי שהופרעו.

לילך לא מוותרת – "מה אכפת לנסות?, הם ממש אהבו את הפרופיל שלך!", "תראי" אני אומרת "באמת תודה, אבל אני מאד עמוסה. אין לי אפילו זמן לגשת לשם להתראיין ולבדוק את הנושא". לילך עוברת לאישית לוחצת – "אני מאד מבינה מה שאת אומרת ומכבדת את זה, אבל זו הזדמנות שלא תחזור על עצמה, מקסימום בזבזת שעתיים..." והוסיפה בקול חצי אימהי חצי סמכותי "תראי שני, אני מאד ממליצה לך ללכת ולשמוע, זה באמת מקום אחר ותפקיד מאד איכותי ומאתגר, אבל אני רוצה להגיד לך משהו יותר חשוב – הבחירה היא תמיד בידייך – התפקיד יאוייש כך או כך, איתך או בלעדייך, אבל הפוטנציאל להפסד הוא גדול. הרי תמיד יש בידייך את האפשרות להגיד שאינך מעוניינת ולהישאר במקום שבו את נמצאת כרגע"...

הלכתי... שמעתי... ועברתי. האנשים היו מדהימים – שיתוף פעולה וכבוד הדדי כזה לא ראיתי בהרבה מקומות, המקום וסביבת העבודה היו נעימים ומפנקים, לא הייתה בירוקרטיה לא בניירת הכרוכה בכניסתי לארגון ולא בתהליכי הפיתוח, למדתי כלים שספק אם הייתי מגיעה אליהם בדרך אחרת שהקפיצו את ערכי המקצועי לעין ערוך והבוס – חברות שלי – חתיך הורס, שאם לא היה נשוי הייתי מתלבשת עליו! בכל מקרה היה לי שם כל כך טוב וכנראה זה גם הקרין החוצה כי באותה שנה פגשתי את בעלי לעתיד... ולחשוב שלא רציתי לצאת מאזור הנינוחות...

סיפור מפרי עטה של אפרת גול - אחראית תחום R&D בטופאקספרט