יום רביעי, 1 בינואר 2014

דברים שרואים מכאן לא רואים משם – סיפור על הזדמנות שלא פוספסה !


הטלפון צלצל... "קוראים לי לילך ואני מחברת ביג-ג'וב", [שמות בדויים], יש לי תפקיד מעניין להציע לך... אני חושבת רגע ולנגד עיני חולפות מיד התמונות משיחה שנערכה ביני לבין הבוס אתמול. מאד מרוצים ממני, הוא אמר, רואים אותי בעתיד כמנהלת מובילה בחברה– הרבה מחמאות ושום דבר קונקרטי. ובכל זאת זה נוח לשבת בכלוב הלא מוזהב שלי אבל המאד מתאים למידותיי – כולם כבר מכירים אותי ואני מכירה את כולם, הלחץ שהיה בשנה הראשונה לתפקידי כר"צ פיתוח כבר ירד, רוב הנושאים נכנסו למסלול מסודר. נכון, יש "פיקים" ולילות לבנים אבל הם מבוקרים במובן שאני מספיק מכירה את הארגון ואת האנשים ויודעת למפות היטב את הדחוף יותר והדחוף פחות. וחוץ מזה רק בחודש שעבר סידרו לי מקום חניה בחניה המקורה של היותר שווים בארגון וגם השכר בסדר, לא ממש מה שאני רוצה, אבל בסדר. ובכלל למי יש כוח עכשיו להתחיל במקום עבודה חדש?? מה השתגעתי?

"את שם?" היא שואלת, "כן אני פה..." אני עונה ותוך כדי חושבת איך לנפנף אותה בלי לגרום לעצמי נזק עתידי ניכר... "אני רוצה לספר לך על המשרה" היא אומרת, נו טוב, אני חושבת לעצמי, אם אהיה נחמדה לפחות כמה דקות אולי זה ירכך את מכת הנפנוף המתוכננת. היא מספרת על התפקיד, חברת סטארט-אפ מצליחה, שההון באמתחתה, מפתחת מוצרים בחזית הטכנולוגיה, צוותים קטנים אינטימיים, "מנהל הפיתוח ממש נחמד" היא אומרת "לא מהמנהלים החנונים הקלאסיים", והם גם מציעים שכר גבוה ואופציות ואפילו רכב, מה שלא נהוג בחברות כאלה היא מדגישה בנימת קול חצי מתחנחנת חצי מבקשת. "תראי, אני אומרת לה, אני ממש מודה לך, באמת שפנית אלי ואני מאד מעריכה את זה. אמנם, אני לא נמצאת במקום הכי טוב שאני יכולה להימצא בו, אבל אני בעיצומו של פרויקט ממש גדול ובתחלס ממש טוב לי, אז... אני חושבת שאוותר"... אני פולטת אנחת רווחה ומקווה שנחליף כמה מילים ידידותיות ואוכל לחזור לעיסוקיי שהופרעו.

לילך לא מוותרת – "מה אכפת לנסות?, הם ממש אהבו את הפרופיל שלך!", "תראי" אני אומרת "באמת תודה, אבל אני מאד עמוסה. אין לי אפילו זמן לגשת לשם להתראיין ולבדוק את הנושא". לילך עוברת לאישית לוחצת – "אני מאד מבינה מה שאת אומרת ומכבדת את זה, אבל זו הזדמנות שלא תחזור על עצמה, מקסימום בזבזת שעתיים..." והוסיפה בקול חצי אימהי חצי סמכותי "תראי שני, אני מאד ממליצה לך ללכת ולשמוע, זה באמת מקום אחר ותפקיד מאד איכותי ומאתגר, אבל אני רוצה להגיד לך משהו יותר חשוב – הבחירה היא תמיד בידייך – התפקיד יאוייש כך או כך, איתך או בלעדייך, אבל הפוטנציאל להפסד הוא גדול. הרי תמיד יש בידייך את האפשרות להגיד שאינך מעוניינת ולהישאר במקום שבו את נמצאת כרגע"...

הלכתי... שמעתי... ועברתי. האנשים היו מדהימים – שיתוף פעולה וכבוד הדדי כזה לא ראיתי בהרבה מקומות, המקום וסביבת העבודה היו נעימים ומפנקים, לא הייתה בירוקרטיה לא בניירת הכרוכה בכניסתי לארגון ולא בתהליכי הפיתוח, למדתי כלים שספק אם הייתי מגיעה אליהם בדרך אחרת שהקפיצו את ערכי המקצועי לעין ערוך והבוס – חברות שלי – חתיך הורס, שאם לא היה נשוי הייתי מתלבשת עליו! בכל מקרה היה לי שם כל כך טוב וכנראה זה גם הקרין החוצה כי באותה שנה פגשתי את בעלי לעתיד... ולחשוב שלא רציתי לצאת מאזור הנינוחות...

סיפור מפרי עטה של אפרת גול - אחראית תחום R&D בטופאקספרט



2 comments:

  1. ואם לא נבחרת - מתי תשמעי שוב מלילך ה"אמהית" ?

    השבמחק
  2. הי,
    התהליך המתואר בסיפור הינו תהליך של הד האנטינג,
    תהליך זה קורה כאשר המועמד מתאים בינגו למה שהלקוח מבקש.
    ההד האנטר לא יכול לשלוח מתאימים כמעט או פוטנציאלים , את שרותיו שוכרים כדי למצוא מועמד מדיוק.
    במקביל פונים אלינו מועמדים למשרות שונות ואנו משמים את חלקם בתהליך השמה מקובל ואישי.
    "ואם לא נבחרת ..." תהיי בקשר וקחי אותנו בחשבון כעוד כלי בתהליך ההשמה שלך.

    השבמחק